עם תום המלחמה – השתלבות ב"נדידת העמים" וחציית גבולות "ירוקים"
קיץ 1945 – קיץ 1946

עם שחרור אירופה ב-8 במאי 1945, לפני שגבולות מרכז אירופה שורטטו מחדש ונסגרו, בשעה שמיליוני עקורים חזרו לבתיהם, ניצלו פעילי "הבריחה" את נדידת המיליונים להברחת גבולות והוצאת קבוצות גדולות ברכבות הפליטים שנעו ברחבי אירופה, בעיקר לכיוון אוסטריה ואיטליה. במקביל, קבוצות של ניצולים חצו רגלית את הרי האלפים, גם כשהיו מושלגים, בלווי פעילי "הבריחה" ובסיוע שוחד לגורמים המופקדים על האזור. 

ביולי 1945 פגשו פעילי "הבריחה" את חיילי הבריגדה היהודית שהוצבו בצפון איטליה והחל שיתוף פעולה עמהם. החל מאוגוסט 1945 והופנו מרבית הקבוצות ע"י תנועת "הבריחה" למחנות העקורים באוסטריה ובגרמניה בהמתנה להמשך הדרך. המסלולים השונים הובילו תחילה לאזור הכיבוש האמריקאי באוסטריה ובבאווריה (גרמניה) ומסתיו 1945 פעל נתיב חלופי גם מצפון פולין (שצ'צ'ין) לאזור הבריטי בצפון גרמניה ולאזור האמריקאי בדרום גרמניה. בסתיו/חורף 1945 הגיעו לפולין שלושת השליחים הראשונים מארץ-ישראל, הם השתלבו בארגון "ה"בריחה" והתנועה קבלה צביון מאורגן יותר. תנועת "הבריחה" נוהלה ע"י ניצולי שואה מקרב תנועות הנוער הציוניות, שנציגיהן בפולין היוו את "מרכז ה"בריחה". אורגנו קבוצות, שנקראו "קיבוצים" מהן הופנו הבורחים לעיירות גבול, שם קיבלו סיסמה ונשלחו לנקודת גבול בה חיכה להם צוות של פעילי "הבריחה" שהוצב במקום. עד 1946, צוידו הבורחים במסמכים מזויפים של הצלב האדום וזוהו בעיקר כפליטים יווניים השבים כביכול למולדתם.

בין אוגוסט 1945 לסוף יוני 1946 יצאו מפולין בדרכי ה"בריחה" מעל 100,000 איש.

עדויות

“נסעו המונים, אלפים נסעו. אם היה להם רק לתפוס איזה משהו בתוך הרכבת, על הגגות. בכל מקום ראית אנשים

ליטמן מור (מוראבציק)

מיכאל יצחקי (גלבטרונק)

דבורה יצחקי (פרידמן)

יהודה לוי ("פיצי")