ראשית ארגון "הבריחה"
קיץ 1944 – קיץ 1945
ב-1944, באזורים ששוחררו בידי הצבא האדום, (רובנו בפברואר 1944 וקובנה ווילנה, בקיץ 1944) החלו פרטיזנים וחברי ומחתרות, חברי תנועות נוער ציוניות, מיד כששבו לביתם, להתארגן ולחפש נתיבי מעבר לארץ ישראל. מכיוון שהאזור היה תחת שלטון סובייטי, והיציאה ממנו נחשבה כמעשה בגידה, תוכננה והתבצעה "הבריחה" באופן מחתרתי. בלובלין, בירתה הזמנית של פולין, ששוחררה ביולי 1944, התרכזו ניצולים ממזרח אירופה, לצד פליטים יהודים ראשונים ששבו מבריה"מ. לובלין שימשה נקודת הריכוז של פעילי "הבריחה" שחיפשו, כאמור, דרך לצאת מפולין לעבר חופים מהם קיוו להגיע לא"י. קבוצה ראשונה יצאה כבר בינואר 1945 לרומניה וסימנה 'נקודות' מעבר (בלתי חוקיות) על הגבול בין פולין, ורומניה אך המסלול נחשף ונשרף והפעילים החלו לארגן נתיבי "הבריחה" חדשים לקבוצות של צעירים שהתארגנו כ"קיבוצים" שבדרך ונעו בעיקר דרך צ'כוסלובקיה והונגריה לרומניה. כשהתקווה להפליג מרומניה לא"י נגוזה, הוחלט לכוון את הקבוצות לעבר נמלי איטליה. עד קיץ 1945 הגיעו כ- 15,000 ניצולים מפולין ומרומניה לאיטליה.

עדויות

״על בית קברות לא בונים חיים חדשים״

אליעזר לידובסקי

ניסן רזניק

מיכאל יצחקי (גלבטרונק)

ציפורה קופרברג

יהודה מיימון (פולדק)

יוחנן כהן