קבוצת "נקם"

בשלהי מלחמת העולם השנייה התארגנו באופן ספונטני קבוצות קטנות מקרב ניצולי השואה ואנשי הבריגדה היהודית למעשי נקמה בגרמנים. קבוצת "נקם" התארגנה מקרב פעילי תנועת "הבריחה". מרביתם היו חברי תנועות הנוער הציוניות. הקבוצה הוקמה כבר בלובלין בראשית  1945 והתגבשה בהדרגה תוך כדי מעבר המטה שלה לבוקרשט, אחר כך לצפון איטליה ולבסוף לפריז. חבריה הדגישו את רעיון הנקם הקולקטיבי לעומת מעשי נקם ע"י בודדים והחליטו על מבצעים מורכבים וקטלניים באוכלוסייה אזרחית ובאנשי אס-אס בגרמניה, מתוך תחושת חובה, כנקמה על רצח מיליוני היהודים ובמטרה לעורר הד בינלאומי רחב וללמד לקח היסטורי את אויבי העם היהודי.

הם הכינו שלוש תכניות לפעולה: 

• תכנית א: הרעלת מקורות מים במספר ערים בגרמניה, שיגרמו למוות של מיליוני אזרחים גרמניים, אך התוכנית סוכלה לבסוף ע"י הסוכנות היהודית בא"י.
• תכנית ב: הרעלת אסירים נאצים במחנה שבויים אמריקאי סמוך לנירנברג שבגרמניה. אחד מחברי המחתרת התקבל לעבוד במאפייה שסיפקה לחם למחנה, הוזרק רעל מסוג ארסן בליל ה-13 באפריל 1946 לכ-3,000 כיכרות לחם. כתוצאה מכך חלו כ-5,000 משבויי המחנה אך הרעל לא גרם למותם. 
• תכנית ג: הוצאה להורג של פושעים נאציים ספציפיים. תכנית זו לא בוצעה.

קיים פער בין הערכים עליהם חונכו חברי הקבוצה לבין תחושת הנקם שפיעמה בהם עם תום המלחמה. החוויה האישית והקולקטיבית שעברו בימי המלחמה ותחושת החובה של מי שנותר בחיים למלא את צוואת המתים לנקמה היו המניע לתכניתם. עבור חלקם רעיון הנקם ההמוני היה ניסיון של התאבדות בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים", אחרים הצטרפו מתוך אמונה שמעשה נקם המוני ירתיע את העולם לעתיד.  

סיפורה של קבוצת נקם נותר חשאי שנים רבות. בסוף שנות ה-60 של המאה שחלפה התפרסמו ידיעות ראשונות על אודות הקבוצה ורק בשנות ה-80 היא נחשפה. חבריה שמרו על שתיקה לאורך השנים הן משום שתכניתם נכשלה והן משום שמרביתם היו שותפים פעילים לשיקום אישי ולאומי. מתוך תחושה שהנקמה הטובה ביותר היא היאחזות בחיים ושמירה על זהות לאומית ומוסרית.